Shvi'ite
Daf 31a
רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לִיתֵּן מַתָּנָה לַחֲבֵירוֹ וּבִיקֵּשׁ לַחֲזוֹר בּוֹ חוֹזֵר בּוֹ. קָם רִבִּי יוֹסֵי עִם רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי אָמַר לֵיהּ הָהֵן לָאו צֶדֶק וְהִין צֶדֶק אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הִין שֶׁל צֶדֶק הָיָה. רַב פְּלִיג דְּרַב אָמַר כַּד אֲנָא אָמַר לִבְנֵי בֵיתִי לִיתֵּן מַתָּנָה לְבַר נַשׁ לֵינָה חָזַר בִּי. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רַב 31a אֵימָתַי אָֽמְרוּ הַמְּטַלְטְלִין נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶן בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ כֵּיוָן שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ אוֹ עַד שֶׁיִּמְשׁוֹךְ וְיוֹצִא אֶת כֹּל מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים בִּרְשׁוּת זֶה שֶׁהָיוּ מוּפְקָדִים אֶצְלוֹ לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּזִיכֵּינוּ בָהֶן אוֹ עַד שֶׁיַּשְׂכִּיר לוֹ אֶת מְקוֹמָן. מַה עֲבַד לָהּ רַב כָּאן כְּשֶׁהֶעֱמִידוֹ עִמּוֹ כָּאן כְּשֶׁלֹּא הֶעֱמִידוֹ עִמּוֹ. רַב פְּלִיג דְּרַב אָמַר כַּד אֲנָא אָמַר לִבְנֵי בֵיתִי לִיתֵּן מַתָּנָה לְבַר נַשׁ לֵינָה חָזַר בִּי. תֵּדָע לָךְ חַד בַּר נַשׁ אַפְקִיד עֵירָבוֹן עַל מִילְחָא וְיָֽקְרָת. אָתָא לְגַבֵּי רַב אָמַר לֵיהּ אוֹ יִתֵּן לוֹ אֶת כָּל עֵירָבוֹנוֹ אוֹ יִמְסוֹר לוֹ לְמִי שֶׁפָּרַע. מִחְלְפָא שִׁיטָּתֵיהּ דְּרַב. תַּמָּן הוּא אָמַר כַּד אֲנָא אָמַר לִבְנֵי בֵיתִי לִיתֵּן מִתָּנָה לְבַר נַשׁ לֵינָה חָזַר בִּי. וְכָא הוּא אָמַר הָכֵין. תַּמָּן לְמִידַּת הַדִּין הוּא וּמַה דְרַב נְהִיג לְמִידַּת חֲסִידוּת.
Traduction
R. Jacob bar Zabdi ou R. Abahou dit au nom de R. Yohanan: lorsque l’on a promis de faire un présent à son prochain et que l’on désire ensuite reprendre sa parole, on le peut. -Quoi, s’écria R. Yossé en se levant devant R. Jacob bar Zabdi, serait-ce là une mesure juste (400)''Allusion au (Lv 19, 36); cf. même série, Schebouôth ( 35d).''? Peut-on autoriser une telle injustice? -Peut-être, répondit-il, au moment de faire la promesse, n’est-il pas revenu sur son assertion (en ce cas, elle est justifiable, car un changement de valeur a motivé la différence d’avis). Rav est d’un avis contraire, car il dit: lorsque j’avais donné l’ordre aux gens de ma maison de faire un présent à quelqu’un, je n’y revenais jamais. Pourtant l’enseignement suivant lui est opposé: Quand est-il dit que les objets mobiliers sont acquis par la prise (401)''Même série, (Qidushin 1, 4) ( 60b); (Gitin 8, 1) ( 49b).''? Sur la voie publique, ou dans une court neutre, qui est ni à l’acquéreur, ni au vendeur; lorsque l’on se trouve dans la propriété de l’acquéreur, la réception suffit; lorsqu’on est dans la propriété du vendeur, il faut, pour qu’il y ait acquisition, avoir soulevé l’objet, ou l’attirer à soi, en enlevant le tout de la maison du possesseur; si les objets se trouvent chez un dépositaire, l’acquisition n’est réelle que lorsque le dépositaire a fait acte de transmission verbale, ou lorsque le déposant a déclaré louer l’emplacement occupé par ces objets. Or, n’en résulte-t-il pas que c’est contraire à l’avis de Rav qui ne permet pas de revenir sur sa parole? Et que répond-il à cette objection? Il dit qu’on ne peut pas y renoncer lorsque la promesse a été faite formellement (par devant les gens de la maison); mais lorsqu’il s’agit d’une simple promesse moins formelle, on peut y renoncer. En effet, Rav n’est d’un avis contraire qu’en disant: lorsque j’avais donné l’ordre aux gens de ma maison de faire un présent à quelqu’un, je ne revenais pas sur ma parole. De même, il arriva à quelqu’un de confier du sel en gage à son prochain (pour une vente future); et comme le sel avait renchéri, le contractant voulut renoncer à l’achat; on consulta Rav qui dit: ou l’on devra remettre à l’acquéreur toute la valeur du gage, ou le livrer à qui l’a payé. Rav ne se contredit-il pas? Plus haut, il dit de ne pas renoncer à sa parole, tandis qu’ici il dit l’inverse et que l’on tient compte de l’augmentation de la valeur du gage? Ici, il énonce la règle, tandis que dans l’autre cas, il expose sa conduite généreuse, au-delà de ce qui est dû.
Pnei Moshe non traduit
חוזר בו. ואין בזה משום מחוסר אמנה:
קם ר' יוסי עם ר' יעקב בר זבדי. והקשה לו וכי זה הלאו צדק והין צדק שאמרו חכמים שצריך לקיים דיבורו:
אמרי דבשעת אמירה היה הין של צדק שאמר לו בדעת גמורה ליתן לו ולא דרך כיזוב והיתול:
רב פליג. אהא דר' יוחנן דבזה אינו יוצא י''ח אף שבשעה שאמר היה בדעת גמורה מכל מקום אם אינו מקיים הדיבור הוי כמחוסר אמנה וכך היה נוהג:
לינה. לית אנא חזר בי וצריך שיתנו לו:
מתניתא. הך ברייתא דלקמיה פליגא על רב:
אימתי אמרו המטלטלין נקנין במשיכה וכו'. תוספתא היא (בפ''ק דקידושין) קתני מיהת שאם הן ברשות המוכר לא קנה הלוקח עד שיגביה דבר שדרכו להגביה או עד שימשוך ויוציא את הכל מרשות הבעלים והשתא אם במוכר ולוקח אמרו כן דלא קנה הלוקח עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשות הבעלים מכ''ש במקבל מתנה דלא זכה בדיבור לחודיה ואמאי קאמר רב לית אנא חזר בי:
מה עבד לה רב. להאי ברייתא כאן בשהעמידו עמו וכו' רב מוקי להאי ברייתא בשלא העמיד ללוקח עמו במקום שהמטלטלין מונחין בשעת תנאי המקח הלכך לא קנה עד שיקנה בדרכי הקניה והאי דרב גופיה בשהעמיד להמקבל עמו בשעה שאמר ליתן לו והראה לו מה שהוא:
רב פליג וכו'. היינו הא דלעיל דפליג על דרבי יוחנן ומה דהדר מייתי לה משום דבעי עוד למיפרך מהא דלקמן וכמו אמר מר הוא:
תדע לך. מהאי עובדא דלקמיה:
מה רב. קסבר לדינא ואע''ג דקאמר הכי כדמסיק ואזיל:
חד בר נש אפקיד עירבון על מלחא. שעשה מקח עם א' על המלח ונתן לו משכון על המקח:
ולבסוף יקרת. נתייקר המלח ורצה המוכר לחזור בו ואתא לקמיה דרב וא''ל או יתן לו כל ערבונו. כלומר כל מה שהוא נגד ערבונו יתן לו כפי שוויו כך וכך מלח או אם אינו רוצה כלל וכלל במקח ימסור לו למי שפרע דס''ל דבמקצת דמים שקיבל נתחייב מיהת לקבל עליו מי שפרע:
מחלפיה שטתיה דרב וכו'. הא לדידיה בדיבור בלחוד זוכה הוא המקבל והכא הוא אומר הכין דאפילו מוכר שקיבל ערבון על המקצת יכול הוא לחזור בו:
ומשני. תמן בהאי עובדא למדת הדין הוא דלדינא הורה כן ומה דרב נהיג בעצמו למדת חסידות הוא שאע''פ שמדינא לא זכה בה המקבל לפנים משוה''ד עשה ונהג בעצמו מדת חסידות:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source